על גדת נהר המַרן, באחד מימי השמש האחרונים בנובמבר 2004, נפגשו דוד הרשל ואייל נעים לשיחה ביוגרפית בחיק הטבע.
אייל נעים: דוד, ברגע ששומעים את השירים שלך עולה השאלה איך לסווג אותם. חלק מהם שירי רוק מובהקים, ואחרים שייכים יותר למסורת של השנסון הצרפתי.
דוד הרשל: כן, אבל שנסון צרפתי פּוֹפִּי. אמנם השנסונים הצרפתיים הישנים, כמו של שרל טרֶנֶה, ֹ מקסימים ומופלאים בעיני, אבל אני מרגיש שיש לי חוב הרבה יותר ישיר לסרז' גנסבורג, לפרנסואז הרדי, לאלה שחיברו ברגישות את האנרגיה של הפופ האנגלו-סקסי עם השירה הייחודית לשפה הצרפתית. אבל מנקודת המבט הטקסטואלית, אולי המסורת הוותיקה כן הטביעה חותם על הכתיבה שלי, כי אני אוהב לספר סיפור, ואוהב את זה יותר ויותר.
אייל נעים: את הסיפור של המוזיקה שלך אתה יכול לספר?
דוד הרשל: למדתי פסנתר קלאסי מגיל שבע. כבר אז התחלתי להלחין פרלודים אינסטרומנטליים קטנים; אחר כך, עם אחי פול-אלי, כתבתי המון שירים. כבר סידרנו אותם באלבומים דמיוניים של עשר או שתים עשרה רצועות, וערבבנו אנגלית עם צרפתית. היינו מעריצים מאוד גדולים של הביטלס, בעיקר של הגאונות המלודית של מקרטני. בין האמנים המועדפים עלינו היו גם קייט בוש, הפריטנדרס ולהקות סקא כמו Madness וה-Specials. המשכתי לכתוב בעיקר לבדי, אבל הקלטתי את השירים שלי עם פול-אלי, באולפן ביתי שהקמנו בקומה האחרונה של הבית שלנו בווילמוֹמבּל.
א"נ: מתי היו ההופעות הראשונות שלך?
ד"ה: בגיל 18 הקמתי להקת רוק ששרה באנגלית, Just Married, עם הבסיסט קֶנטֶן דֶלוֹבֶּל, המכונה טנטן השפן, עם הגיטריסט אִיב קֶנֶל ועם המתופף פַבְּריס פּרֶווֹ. ההופעה הראשונה הייתה באפריל 1986. אבל הלהקה שינתה הרכבים כל כך הרבה שרק קנטן נשאר לצדי עד ההופעה האחרונה ב-1997 באולם Oh 20טme! בפריז. תחת השם the Moulinsarts הקלטנו ב-1987 תקליט דמו בן שמונה רצועות באולפן. האלבום הקצר הזה משך את תשומת לבו של ברנאר דה שווַאזִי, המנהל האמנותי של חברת התקליטים ווג. הוא עמד לעזוב את הלייבל ולהקים הוצאה משלו, אֶלֶתֶרָה, והוא החליט להפיק את הלהקה שלנו ולקרוא לה בשם חדש תחת ההשפעה המשולבת של אמביינט פסיכדלי ושל לגלוג עצמי: "צ'ה צ'ה פנטסטיקה". התוצאה של שיתוף הפעולה הזה הייתה הופעתו של סינגל שנקרא Top Secret (סודי ביותר) ב-EMI ב-1989, מין סקא בניחוח סלאבי. אבל העיבודים היו מעשה ידיו של המפיק, וגם המילים הצרפתיות.
א"נ: מה עלה בגורלו של התקליט הזה?
ד"ה: הוא נשאר סודי ביותר! השיר יצא רק ביציאה מוקדמת לא מסחרית לקידום מכירות. אמצעי קידום המכירות עצמם היו די מוגבלים; אבל הכי חשוב, חילופי מנהלים ב-EMI הקפיאו את הפצת הפרויקטים החדשים, שאנחנו היינו חלק מהם. חוסר המזל הזה, וגם אי הנחת שלי מכך שכותבים שירים שלי מחדש ומעבדים אותם מחדש, הביאו לפרישתנו מאלתרה, למרות המאמצים הכנים של ברנאר דה שוואזי למעננו. באותו זמן למדתי משפטים ואחר כך מוזיקולוגיה. המשכתי להלחין, להופיע ולהקליט דמואים עם קנטן ופול, וגם עם הסקסופוניסט ז'ן-מרק טאווֹ ועם הרכב מוצלח של נגני ג'ז שהצטרפו אלינו. אבל הלך הרוח בצרפת לא היה לטובתנו: אנחנו נמשכנו לקוסטלו, לַנִיטס, ל-Colourfield, מוזיקה מאוד מתוחכמת; רוב המנהלים האמנותיים חיפשו להיטים שיישכחו מיד אחרי שהכסף נכנס לכיס. פעם מנהל אמנותי אחד אמר לנו בגלוי שהוא רוצה מוצרים ולא אמנים. אין טוב מזה בניהול אמנותי! ומצד שני, אני עצמי התלהבתי יותר ויותר ממוזיקה קלאסית.
א"נ: וכל זה גרם לך לנטוש את הפופ לזמן מה?
ד"ה: אף פעם לא לגמרי, כי תמיד הרגשתי שיש לי מה לומר באמצעות המוזיקה. באיזשהי פינה בראש שמרתי את השאיפה לפרסם את שירי יום אחד. בינתיים עסקתי ברדיו, ובייחוד במוזיקה בת זמננו. זה איפשר לי להכיר אמנים מלהיבים, צנועים מאוד ומחוננים בעושר אנושי עצום. ככה שאני חוזר לפופ בהנאה עוד יותר גדולה כי האוזן שלי התעשרה בצלילים חדשים.
א"נ: ההשפעה הזאת בכלל לא ניכרת בשירים שאני שמעתי.
ד"ה: זה נכון, חוץ מקריצה למוזיקה אלקטרואקוסטית בקולאז' המרכזי בשיר מספריים ודבק.
א"נ: שני האלבומים שהקלטת הם סוג של הישג, אפילו של השתחררות!
ד"ה: כן, זאת בדיוק ההגדרה. מאז 1999 כתבתי כמה שירים בצרפתית, שבהם אני חושב שהתקדמתי במובן של עוצמת ההבעה והרגש; אלה כבר לא רק שירים שמבוססים על שנינות כמו אלה שכתבתי מתוך האזנה לסרז' גנזבורג למשל. אני חושב שהם הרבה יותר עמוקים מהשירים בהפקה הקודמת שלי. ב-2002 עליתי לארץ, והשינוי הגדול הזה הוליד אצלי מחדש את הרצון להקליט, להופיע, ולהימנע מהפחים שנפלתי בהם בעבר. בייחוד היה לי חשוב להיות לגמרי עצמאי מבחינה אמנותית. רציתי קודם כול לבנות לי רפרטואר של שירים בעברית כדי להתקרב לקהל בארצי החדשה. עם שיתוף הפעולה של חברים תמלילנים ישראלים, הצלחתי להשלים את 11 השירים המופיעים באלבום הגן הפנימי. במהלך העבודה באולפן אמרתי לעצמי שבעצם יהיה חבל לא להקליט גם את הטובים שבשיריי הצרפתיים, שתמיד היה לי בראש התזמור שלהם אבל בעצם שמעתי אותם מנוגנים רק בפסנתר. אז החלטתי להקליט גם בצרפתית. ככה נולד Bonheur Pop, שיש בו 12 מן השירים שנכתבו בין 1997 ל-2003.
א"נ: עבדת בלי חברת תקליטים, בלי מפיק, בלי סוכן?
ד"ה: כן, אפשר לומר שזאת הייתה הפקה עצמית דה-לוקס! 23 השירים הוקלטו ומוקססו בשניים מהטובים שבאולפני ישראל, די.בי ופרקינג, עם נגנים מעולים מתל אביב ומירושלים. על ההיבט החזותי, החשוב מאוד בעיניי, אחראי הצייר יָסוּנוֹרי אינוּקאי מפריז, שהוא גם המעצב הגרפי של אתר האינטרנט. מכיוון שהטקסטים חשובים לא פחות מן המוזיקה, רציתי להכניס לחוברת של הדיסק העברי תרגומים של השירים לצרפתית ולאנגלית, ולדיסק הצרפתי – תרגום לאנגלית. החיפוש אחרי חברת דיסקים מתחיל עכשיו, אף על פי שכבר אפשר להזמין את האלבומים באתר הזה. בלי קשר למידת ההצלחה שינחלו הדיסקים, אני חווה את שניהם כשחרור של אנרגיה יצירתית שהייתה מרוסנת זמן רב מדי. מאז אני ממשיך להלחין, בעיקר סדרה של קטעים שנכתבו לקול נשי, קולה של מוד פָּפּייֶרניק, שגם שרה קולות ליווי ב-Bonheur Pop.
א"נ: יש הבדל ברור באווירה בין שני האלבומים. האם זה בגלל השפה השונה?
ד"ה: מוזיקה רוקית מאוד בצרפתית לא באה לי בטבעיות, אף על פי שיש דוגמאות יוצאות דופן; זו שפה שלוקחת אותי לבלדה, למוזיקת נשמה, למקצבים ברזילאיים, לפופ עדין. העברית יותר מחוספסת ומפולפלת, והיא מתאימה בדיוק לאווירה של רוק, וגם למידת מה של אקסטרווגנטיות לירית. זה מסביר את הרפרנסים הברורים לרוק כבד משנות ה-70', כמו למשל בשיר הגן הפנימי ובשיר רקדי. למרות כל זאת אני מתכוון לעבוד בקרוב מאוד על כתיבת רוק בצרפתית, אולי בגלל הקושי שמאתגר אותי יותר, וגם מפני שקטעים כאלה יהיו מאוד מעניינים על הבמה...
א"נ: חסר רק אלבום באנגלית!
ד"ה: אני מקווה שגם זה יבוא, כי זו שפה שאני נורא נהנה לשיר בה. בכל זאת, היא השפה בה"א הידיעה של הרוק.
א"נ: תודה, דוד.
ד"ה: אין בעד מה, אייל. חזרה אלייך, מיקי.
